משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ח

1 מפנים – בשבת מן החצר או מן הבית. אפילו ארבע וחמש קופות – סלים גדולים. של תבן ושל תבואה מפני האורחים – כדי לפנות מקום לאורחים. ומפני ביטול בית המדרש – כדי שלא יתבטל הלימוד בבית המדרש. המשנה מתירה לטלטל סלי תבן ותבואה על אף שאינו נוטלם כדי להאכיל את הבהמה או למאכל לאדם. מן המשנה עולה שאסור לטלטל סלים אלו בשבת, אך מותר לטלטלם לצורך מצוות הכנסת אורחים או ללימוד תורה בציבור בשבת. בירושלמי, שואל רבי זעירא בראש הפרק מה שיעורה של הקופה, ורבי יאשיה משיב לו: "נלמד סתום מן המפורש. דתנינן תמן: 'בשלוש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה' " שקלים פ"ג מ"ג. נמצא שהקופה היא כלי גדול המכיל שלוש סאין איור 114.

2 בתלמוד הבבלי ביקש רב חסדא להסביר את לשון "אפילו ארבע וחמש". וזה לשונו: "ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול". ואת המשך דברי המשנה, "אבל לא את האוצר", הוא מפרש: "שלא יתחיל באוצר תחלה", משום שמשנתנו היא בשיטת רבי יהודה, "דאית ליה מוקצה" קכו ע"ב. ושמואל אומר: "כדאמרי אינשי". כלומר זו דרך התבטאות של בני אדם, ומותר לפנות אף יותר מכן קכז ע"א. ואמנם זו דרכה של משנה במקומות הרבה לנקוט מספרים אף שאין כוונתה לדייק אלא להגזים, כגון לעיל: "מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים"; "ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה וחמשה פעמים"; "ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים" ועוד הרבה.

3 סוגיית הבבלי מפרשת את המשנה כדעת שמואל: "ומאי: אבל לא את האוצר? שלא יגמור את האוצר כולו, דילמא אתי לאשוויי ברגלו". מסקנה זו אינה עולה בהכרח מדברי שמואל, והיא תוצאה של לימוד בתקופה מאוחרת.

4 רב חסדא ושמואל חלוקים בשאלה אם ארבעה וחמישה הם דווקא ארבעה או חמישה או שיש לפנינו מטבע לשון שאינו מחייב במדויק, ומותר לפנות אף יותר מחמש קופות. מתוך הדברים שהעלינו, נראה שפשוטה של משנה הוא שמותר לפנות קופות של תבן ותבואה בלא הגבלה כדי לקבל אורחים או ללמוד בבית המדרש. ואין היגיון להגביל את ההיתר לארבע או חמש קופות דווקא. יתר על כן, אילו הייתה זו הגבלה הלכתית, ראוי היה לקבוע אם מותר לפנות עד ארבע קופות או עד חמש קופות.

5 שני הנושאים, הכנסת אורחים ולימוד בחבורה, יש להם משמעות רבה בעולמם של חכמים. בתלמוד הבבלי למשנתנו מצרף רבי יוחנן את מצוות הכנסת אורחים לערכי היסוד המנויים בראש משנת פאה. וזה לשונה: "ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחין וביקור חולים ..." קכז ע"א. וכבר ראינו שהיה מקובל באותה תקופה לצאת להתארח בבתי ידידים בשבת, והמשנה רוצה לעודד את התופעה. בסוגיית הבבלי מובאות מימרות רבות בשבחה של הכנסת אורחים.

6 בית המדרש הנזכר במשנה אינו בית המדרש הבנוי ומיועד ללימוד, היינו בניין המזוהה עם בית הכנסת או בנוי לידו, אלא כינוי להתכנסות ללימוד תורה בחצר או בבית. אף אין להניח שהיו בבית המדרש קופות של תבן, ושההלכה דנה אם רשאים לפנותן בשבת. הציבור נהג להתכנס ללמוד לא רק בבית הכנסת ובית המדרש הבנויים לשם כך, אלא אף בבתים, כמו ששנינו במסכת אבות, בדברי יוסי בן יועזר, חכם מן הימים שלפני תקופת החשמונאים: "יהי ביתך בית ועד לחכמים" פ"א מ"ד. מנהג נפוץ אחר היה ללמוד תורה בשדה הפתוח, תחת עץ או ליד הבית. המקרה שמשנתנו דנה בו הוא כנראה כינוס של לומדי תורה למעלה מן המשוער או בואו של חכם ליישוב מבלי שידעו התושבים על כך מראש ונצרכו לבית או לחצר פנויה עירובין פ"ג מ"ה, כפי המעשה שנביא בהמשך דברינו.

7 בתקופת האמוראים בית המדרש הפך למבנה בנוי והוא מופיע ככזה במקורתו ובכתובות. לעומת זאת במקורות התנאיים בית המדרש עדיין איננו בנוי, ומשמעות המונח הוא פעולת הלימוד עצמה.

8 התנא הזכיר תחילה קופות של תבן ואחריהן קופות של תבואה. בעל "שושנים לדוד" הציע טעמים אחדים לסדר זה. יש שתלה את הסדר בפסוק שבקריאת שמע: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" דברים יא טו, שדרשו אותו חכמים ואמרו: "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך. והדר: ואכלת ושבעת" ברכות מ ע"א. וקרוב לפרש שזו דרכה של המשנה למנות תחילה את המילה הקצרה.

9 אבל לא את האוצרות – אסם התבואות. לא יפנה את התבן והתבואה האצורים בו. סוגיית הבבלי שהבאנו לעיל מציעה שתי אפשרויות: לא יתחיל לפנות את האוצר, ואז משנתנו כרבי יהודה, האוסר לטלטל מוקצה; שלא יפנה את כל האוצר כולו, שמא יבוא להשוות גומות, ומשנתנו כרבי שמעון, דלית ליה מוקצה. ונראה שמשנתנו כפשוטה מתירה לפנות ארבע וחמש קופות ויותר, אך אסור להתחיל לפנות את האוצר, כיוון שאינו מוכן לשימוש בשבת, ואפשר שגם רבי שמעון, המתיר לטלטל מוקצה, אוסר להתחיל לפנות את האוצר בשבת משום שיש בכך עבודה ממש ומעין 'עובדין דחול'.

10 אף מברייתא אחת השנויה בתוספתא ובשני התלמודים עולה שאסור לכתחילה לפנות מן האוצר. וזה לשונה: "אין מפנין את האוצר בתחילה בשבת, אבל עושה בו שביל כדי שיהא נכנס ויוצא". הברייתא מביאה את ההלכה שבמשנתנו, שאין מפנין בתחילה את האוצר, ורש"י מפרש: "מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו, דלא הוי טלטול". בירושלמי אף נאמר: "ושוין שלא יגע באוצר", אך לא נתפרש שם מי הם השווים, וקרוב להניח שגם רבי שמעון, שאינו גורס בזה שאסור משום מוקצה, סובר אף הוא שאסור לפנות אוצר שלם וגדוש.

11 בתלמוד הבבלי מובא מעשה מעין ההלכה השנויה במשנתנו. לפי אחת המסורות: "אמר רבה, אמר רבי חייא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד. ראה מקום בית המדרש דחוק לתלמידים, ויצא לשדה, ומצא שדה מלאה עמרים, ועימר רבי כל השדה כולה" קכז ע"א. ולפי מסורת שנייה: "רב יוסף, אמר רבי הושעיא: פעם אחת הלך רבי חייא למקום אחד, וראה מקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה, ומצא שדה מלאה עומרים, ועימר רבי חייא כל השדה כולה". שם בהמשך. נראה שיש לקבל את גרסתו של רב יוסף ה'סיני', שהיה ידוע כמוסר גירסאות מדויקות שהרי למדנו: "פעם אחד גזר רבי שלא ישנו =ילמדו לתלמידים בשוק... יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק", ונזף בו רבי בבלי, מועד קטן טז ע"א וראו הנספח: לימוד תורה בשדה הפתוח.

12 מפנים תרומה טהורה –מותר לפנות בשבת קופות של תבואה הראויה לאכילה, ואפילו תרומה טהורה, שהיא ראויה לאכילה רק לכוהן, אם היא ברשות ישראל, מותר לו לפנותה בשבת, אף על פי שהוא עצמו אסור לו לאכול ממנה. כן עולה מן התלמוד הבבלי קכז ע"ב. ודמיי – מותר לפנות תבואה שנלקחה מידי עם הארץ ויש ספק אם היא מעושרת כהלכה. אמנם אסור לאכול מן הדמאי עד שיפרישו ממנו מעשר פ"ב מ"ז. על כן מסביר הבבלי קכז ע"ב שהוא מותר לאכילה לעניים, ולכן התירו לפנותו בשבת. הלכה זו היא בשיטת בית הלל, אך בית שמאי אוסרים ליתן דמאי לעניים משנה, דמאי פ"ג מ"א. לפי הבבלי יוצא שהעניים רשאים לאכול את התוצרת ללא הפרשת הדמאי. ברם אין הדבר כן גם העניים חייבים בדמאי. ההיתר במשנת דמאי הוא לתת להם את הפירות כצדקה ביום חול ללא הרמת מעשר. כך מוטלת חובת המעשר על העניים. ואמנם יהיו בודאי עניים שיפרישו מעשרות, אך אנו מניחים שיהיו גם 'עמי הארץ' שלא ירימו מעשרות. החטא רובץ על כתפיהם ומחלק הצדקה לא צריך לאכוף בכח מעמדו את הפרשת המעשרות על העניים. אם כן עדיין הפרי אסור באכילה ולכאורה למה מותר לפנותו?

13 אפשר שכוונתו המקורית של הבבלי היא שמותר לתת את הפירות כצדקה לעניים בשבת, ואם ירצו ימתינו למוצאי שבת ויפרישו מעשרות, ואם ירצו יאכלו את הפירות מיד בשבת ללא מעשרות. זו הרחבה של עמדת בית הלל שנותנים לעניים דמאי ביום חול שהרי אסור לתת מתנה בשבת אלא פירות שניתן לאוכלם מבחינה הלכתית.

14 מן הראוי להעיר שאמנם אין להרים מעשרות בשבת, לא בודאי ולא בדמאי. אך בדמאי נמצאו כמה היתרים למקרים מיוחדים, ודנו בהם במבוא למסכת דמאי. דוגמא לכך יש להלן בפרק כא מ"א בדבי רבי יהודה. כמו כן צריך לזכור שהקבוצה תרומה, מיעשר ראשון שניטלה תרומתו וכן הלאה היא קבוצה ספרותית, ואפשר שאזכור הדמאי בא רק אגב גררה. אם לא נלך בדרכים מיוחדתו אלו צריך יהא להסיק שמדובר בעם הארץ שאיננו שומר דמאי אך שומר שבת. אמנם אסור אכול דמאי, אך הכל יודעים שבפועל אוכלים מפירות דמאי. פירות הדמאי נאסרו מבחינה הלכתית בשבת, אך בפועל אין הם מוקצה, הם נחשבים כמוכנים לאכילה עבור אותם עברינים. לא כן תרומה או טבל שאפילו עבור עם הארץ הם בבחינת מוקצה, שכן לא התכוון לאוכלם בשבת.

15 נמצאנו למדים שחכמים השלימו למעשה עם העובדה שחלק גדול, רוב ואולי רוב מכריע, של הצבור לא הרים מעשרות מדמאי, ולא ראו בכך משהו שיש להיאבק עליו בכל הזדמנות. ההלכה כמובן לא השתנתה, אך המדיניות בפועל השלימה עם אי ההקפדה. ועוד: להלן קובעת המשנה שמטלטלטים גם מה שהוא מאכל בהמות וחיות, והרי הדמאי בודאי מאכל חיות.

16 ומעשר ראשון שניטלה תרומתו – וכבר הוא מותר לאכילה לכל אדם, שכן התרומה מותרת רק לכוהן. ומעשר שיני והקדש שנפדו – וכבר הם מותרים באכילה לכל אדם. כידוע, אסור לאכול מעשר שני או תבואה שהוקדשה לבית המקדש חוץ לירושלים, אך ניתן לפדותם במעות ולהעלות את המעות לירושלים, והתבואה ראויה לאכילה לכל אדם, משום שמעשר שני והקדש שנפדו הם חולין לכל דבר. מעשר ראשון, מעשר שני והקדש באים יחד במשנה פעמים אחדות משנה, ברכות פ"ז מ"א; חלה פ"א מ"ג, ועוד.

17 הבבלי תמה על שמשנתנו מזכירה את שלושת אלה, ומנסה למצוא חידוש בכל אחד מהם בבלי, קכז ע"ב. ואולם הדיון נראה כמאולץ, מפני ששלושת אלו נזכרו במשנה רק בגלל הסיפא, כדי לנגד בינה לבין הרישא. זאת ועוד, צירוף הדמאי למעשר ראשון ולשאר חבריהם קבוע למדיי בספרות חז"ל, ואין צורך לחפש חידוש בהבאתו. להיפך לעיל העלינו תא החשד שהדמאי צורף לרשימה רק אגב גגרה. ההלכות שמסיק הבבלי מן המשנה הן הלכות מאוששות, אך אינן בהכרח פשוטה של המשנה, כיוון שאינן עולות מן המשנה.

18 התורמוס היבש – מין קטנית Lupinus שאינה נאכלת אלא לאחר ששולקים אותה כמה פעמים בבלי, ביצה כה ע"ב. התורמוס היבש אינו מאכל בני אדם, אך מקום מותר לפנותו. מפני שהוא מאכל לעיזים – כן היא גרסת רוב עדי הנוסח למשנה והראשונים, ואילו הדפוסים ועדי הנוסח שאינם משובחים גורסים "לעניים", וברור שהיא שיבוש, משום שגם עניים אינם יכולים לאכול תורמוס יבש. ועוד, לא מצאנו שההלכה מבדילה בין מאכל עשירים למאכל עניים. אף הלשון מאכל לעניים אינו הולם את לשון המשנה אלא מאכל עניים. ידוע שהעזים עשויות לאכול גם קטניות יבשות, אף כי גם להם אינן מאכל רצוי. ודוק: לא נאמר במשנתנו מאכל עזים אלא מאכל לעזים.

19 אבל לא את הטבל – אין מפנין תבואה שלא ניטלו ממנה תרומה ומעשר. ולא את המעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא את מעשר שיני והקדש שלא ניפדו – כל אלה אינם ראויים לאכילה בשבת, מפני שאין מרימים תרומה בשבת, ואין מעשרים בשבת, ואין פודים הקדשות בשבת. וכבר שנינו לעיל שאחד הדברים שאדם צריך לשאול את בני ביתו ערב שבת עם חשכה: "עשרתם?" פ"ב מ"ז.

20 לא את הלוף ולא את החרדל – הלוף הוא אחד ממיני הבצל, שאפשר לאכלו רק אחר בישול ממושך ההורס את החומר הצורב שבעלים שלו ובפקעת שלו. הלוף והחרדל אינם ראויים לאכילה אפילו לבעלי חיים אלא לאחר בישול ממושך, ולפיכך אסור לפנותם בשבת.

21 רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל עורבים – מזונות העורב אינן על האדם, ולכן אין להניח שהכינו מערב שבת מאכל לעורבים, אך מאחר שהלוף הוא מאכל להם, מותר לפנותו בשבת. נראה שעיקרון זה הוא יסוד המחלוקת בין תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל: רבן שמעון בן גמליאל חולק בעניין הלוף, מפני שהוא מאכל עורבים, ויש להניח בקל וחומר שהוא חולק גם בעניין החרדל, מפני שהוא מאכל יונים, כעולה מן התוספתא שנביא בהמשך דברינו וכדעת התוספות תוספות, קכח ע"א, ד"ה רשב"ג.

22 התוספתא מוסיפה על האמור במשנתנו: "מטלטלין את החדש בשבת" פי"ד טו ה"ה. החדש, היינו התבואה החדשה, אסור באכילה כל זמן שלא הונף העומר למחרת ראשון של פסח, אבל "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" מנחות פ"י מ"ח. בהמשך התוספתא נאמר: "ומטלטלין מעשר שני בירושלם, אבל לא בגבולין". ויש לומר שאין חידוש בהלכה שנוספה בתוספתא, שהרי מעשר שני נאכל רק בירושלים, ואין זה אלא ניסוח אחר של ההלכה שנאמרה במשנתנו. הניסוח מתאים לימים שבית המקדש היה קיים, שבהם נאכל המעשר השני בירושלים. ואילו משנתנו מדברת בימים שלאחר חורבן הבית, כשפדו את המעשר השני או ההקדש ואכלום.

23 התוספתא מוסיפה פרטים שאינם במשנה: "מטלטלין את החצב מפני שהו מאכל צבאין, ואת החרדל מפני שהוא מאכל יונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מטלטלין שברי זכוכית, שהוא מאכל נעמיות" י"ד טו ה"ח. הנעמיות הן היענים שבמקרא, כעולה מן הירושלמי: " 'את בת היענה' – זו ביצת הנעמית" ירו', פ"א ה"ד, ג ע"ד; יומא פ"ד ה"ד, מא ע"ד. ונהגו, אז וכן היום, להוסיף שברי זכוכית למאכלן של הנעמיות כדי להגביר את פעולת העיכול ירו', פי"ח ה"א, טז ע"ג; בבלי קכח ע"א. ונאמר בהמשך התוספתא: "אמר לו רבי נתן: אם כן, יטלטלו חבילי זמורות מפני שהוא מאכל פילין? זה הכלל: כל שהוא מן המוכן, מטלטלין אותו; וכל שאינו מן המוכן, אין מטלטלין אותן". מסתבר שהכלל שנקטה התוספתא הוא לפי תנא קמא. רבי נתן יוצא להגנת תנא קמא, כי אינו מסכים עם דברי רבן שמעון בן גמליאל.

24 התלמוד הבבלי מסביר שהנעמיות מצויות אך הפילים אינם מצויים קכח ע"א. בפועל לא היו בארץ ישראל פילים, וגם הנעמיות היו נדירות ביותר. אמנם נראה שהיא עוף כשר, אך ממספר האזכורים שלה במקורותינו עולה שהייתה עוף נדיר, ובעיקר נזכרת היען בסיפורים בעלי אופי אגדי למחצה. ביצי היענים שימשו כלי קיבול לנוזלים או כלי נוי, שכן הביצה גדולה ביותר, ובמידת מה גם צבעונית. אמנם נהגו להשתמש גם בביצים של עופות אחרים, כמו בהדלקת נר לשבת: שפופרת שלביצה, אך העדיפו את ביצי היענים בגלל גדלן כלים פי"ז מ"ד, "ולא הוזכרו כנף העוז וביצת הנעמית אלא בהווה" תוס', כלים בבא מציעא פ"ז ה"ו, עמ' 586; פרה פ"ה ה"ח, עמ' 635-634. המדרש המגולל את הכנותיו של נח לפני כניסתו לתיבה אומר: "הכניס עמו זמורות לפילים, חצובה לצבאים, זכוכית לנעמיות" בראשית רבה, פל"א יד, עמ' 287; תנחומא בובר, נח ב, עמ' 29. אמנם היענים אוכלות שברי זכוכית, אלא שאין זה מאכלן הטבעי, וודאי שלא עיקר מזונן, ודברי המדרש מיוסדים על דברי התוספתא איור 115.

1 חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים – הקש והעצים והזרדים מיועדים בדרך כלל להסקה ולא למאכל בהמות, ולכן אסור לטלטלם בשבת. אם התקינן למאכל בהמה, מטלטלין אותן – כשם שמותר לטלטל תבן שהוכן למאכל בהמות. ואם לאו, אין מטלטלין אותן. הלכה זו חוזרת בתוספתא ובברייתא בבבלי כלשונה ממש, אך בתוספת דעת רבן שמעון בן גמליאל, החולק על תנא קמא, כבמשנה הקודמת: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם ניטלין באחת יד, מטלטלין אותן; ואם לאו, אין מטלטלין אותן" תוס', פי"ד טו ה"י; בבלי, קכח ע"א. רבן שמעון בן גמליאל מקל בדין ההכנה לשבת, והוא רואה אף בחבילי קש וחבילי עצים וזרדים כאילו הם מוכנים למאכל בהמות, אף אם לא התקינם למאכל בהמה. רק אם אינם ניטלים ביד אחת, משום שהם אגודים בחבילות גדולות וכבדות משקל, מוכח הדבר שהם מיועדים להסקה, ואסור לטלטלן בשבת.

2 בהמשך התוספתא והברייתא בבבלי, נוסף "חבילי איזוב הסיאה והקורנית שהכניסן לעצים אין אוכל מהן בשבת. למאכל בהמה, אוכל מהן". לעתים היו מלקטים אותם לצורך הסקה או להאכלת בהמות ואפילו למאכל אדם. וקרוב לומר שאלו הם דברי תנא קמא, שהרי הוא סובר שהכוונה וההכנה מראש מתירים את הטלטול בשבת.

3 כופים את הסל לפני האפרוחים שיעלו ושירדו – יש שהתקינו לתרנגולים, ובמיוחד לאפרוחים, מדף גבוה לשהות בו בלילה כדי להגן עליהם מפני בעלי חיים טורפים או כדי לחסוך מקום בחצר דווקא בלילה. ביום הילכו האפרוחים בחצר ובלילה ישנו באותו מדף. ומאחר שהתרנגולים אינם מסוגלים לעוף לגובה רב, נהגו לעשות מעין מדרגה כדי שיעלו בה למדף. ההלכה מתירה להפוך את הסל הגדול כדי שישמש כמדרגה. ופירש רש"י: "אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל" קכח ע"ב, ד"ה כופין. העוף עצמו אינו ניטל בשבת, אבל מותר לטלטל עבורו כלי כדי שיוכל לעלות למדף. והתוספתא מוסיפה: "עלה - אסור לטלטלו" שבת פט"ו טז ה"א. וכן בירושלמי: "ותני עלה: עלו מאיליהן - אסור לטלטלה" ירו', פ"ג ה"ו, ו ע"ג; פי"ח ה"ב, יו ע"ג. והקשו בבבלי: "והתניא: אסור לטלטלו?!". ותירצו: "בעודן עליו". והקשו שוב: "והתניא: אף על פי שאין עודן עליו, אסור" מג ע"א. נמצא שברייתא אחת אוסרת לטלטל את הסל כל זמן שהתרנגולים עליו, והברייתא השנייה, המתאימה לתוספתא, אוסרת לטלטל את הסל גם לאחר שעלו התרנגולים למדף.

4 וכפי שכבר הראינו במבוא למסכת זו, ההלכה שבמשנתנו פותחת פתח הלכתי לאפשר לטפל בבעלי חיים בשבת ואף להעלות בהמה שנפלה לבור בשבת. ההלכה אסרה לטפל בבעלי חיים בשבת ולהעלותם מן הבור, אך בפועל הקלו בעניין זה, והמשנה מציגה את הפתח שפשט דרכו ההיתר.

5 תרנגולת שברחה – בשבת, אסור לתפוס אותה ולהשיבה אל הלול, שהרי היא מוקצה, משום שאסור לשחוט אותה בשבת. אבל דוחין בה עד שתכנס – דוחקים בה עד שתיכנס אל הלול, אבל אין מדדים אותה בדחיפה או במשיכה כמו עגלים וסייחים שמשנתנו מתירה בהמשך להכניסם למכלאה בדרך זו. בתלמוד הבבלי, אביי נותן טעם לאיסור זה: "משום דמקפיא נפשה" קכח ע"ב, ופירש רש"י את דבריו: "מגבהת עצמה מן הארץ, ונמצא זה מטלטל". ומאחר שאי אפשר לדדות את התרנגולת, התירו לדחוף אותה, "אבל אוזין, וכן שאר בהמה חיה ועוף, כשאוחזין בהן, הן הולכין ברגליהן". בבלי קכב ע"ב גם ברייתא שמדדין גם את התרנגולת שברחה מהלול או מהחצר.

6 ומדדים עגלים וסייחים – בדפוסי המשנה, בדפוס ונציה ובמעט מעדי נוסח שאינם משובחים, נוסף: "ברשות הרבים". ויש מן המפרשים שאינם גורסים כן במשנה, אך מפרשים אותה כעוסקת ברשות הרבים על פי סוגיית הבבלי, הגורסת בהלכה הבאה: "אשה מדדה בנה ברשות הרבים" קכח ע"ב, וממנה ניתן ללמוד שגם ההלכה שלפנינו מתירה לדדות את העגלים אף ברשות הרבים. ברם ספק רב אם ניתן ללמוד כן, משום שודאי הקלו, והתירו לאישה לדדות את בנה ברשות הרבים בשבת, אך לא נראה שהתירו לדדות בעלי חיים בשבת, ואין ללמוד מסוגיית הבבלי למשנתנו שמדדים אף עגלים וסייחים ברשות הרבים, ובוודאי שאין לגרוס כן במשנה. וכבר דנו בעניין זה בעל "תוספות יום טוב" ובעל "מלאכת שלמה".

7 והאשה מדדה את בנה – אפילו ברשות הרבים, כאמור בסוגיית הבבלי שהבאנו לעיל. רבי יוסי אומר: אימתי – בשאר עדי הנוסח: "אמר רבי יהודה" או "ר' יהודה אומר". הלשון "אימתי" שגור ביותר בדברי רבי יהודה, וכן גם כמה פעמים בדברי רבי יוסי. וכתב הרי"ף בעניין זה: "אמר רבי יהודה: אימתי. וכן הילכתא. דקיימא לן, כל היכא דאמר רבי יהודה, אינו אלא לפרש דברי חכמים", בבחינת תוספתא למשנה.

8 בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת – בזמן שהתינוק "מניע את רגליו. כשמניח אחת, מגביה אחת" רש"י. אבל אם היה גורר את רגליו בארץ, ואינו מסוגל לנוע בכוחות עצמו. אסור – מפני שאמו נושאתו. הלכה זו נוגדת את זו ששנינו לעיל בעניין "המוציא... את החי במיטה, פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו" פ"י מ"ה. והנה מצינו שבתוספתא חלוקים רבי נתן וחכמים אם מותר לשאת בהמה בשבת: "המוציא מן בהמה, מן חייה, מן עופות, בין חיין בין מתים - הרי זה חייב. רב נתן אומר: מתים חייב, חיין פטורין" פ"ח הל"ד. מסוגיית הבבלי עולה שהכול מודים בנשיאת אדם חי שהוא פטור מן הטעם, כמו שאמר רבא: "אדם חי הנושא את עצמו, אפילו רבנן מודי" צד ע"א. אם כן, למה אסרה משנתנו שתדדה האישה תינוק הגורר את רגליו? ופירש הר"ן את טעם האיסור: "דכיון שהוא קטן כל כך, שאינו אלא גורר, לא מודי ליה רבנן לרבי נתן". לפי פירוש זה, תינוק שעדיין אינו יודע ללכת בכוחות עצמו, אסור לשאתו בשבת ברשות הרבים, אך מותר להוציא אדם ההולך על רגליו. הלכה זו מתאימה להלכה שבברית דמשק: "אל ישא האומן את היונק לצאת ולבוא בשבת".

1 אין מילדין את הבהמה ביום טוב – אסור ליילד את הבהמה ביום טוב, וכל שכן בשבת. ואף שהמשנה עוסקת בהלכות שבת, היא מנסחת את ההלכה כמכוונת ליום טוב: "אין מילדים... ביום טוב", כדי להדגיש שאסור ליילד בהמה בשבת, אבל "מילדין את האשה בשבת". וראוי להעיר שגם בברית דמשק באה הלכה זו בסמוך לאיסור לשאת את היונק כבמשנתנו לעיל, מ"ב, אף על פי שבמשנתנו אין מדובר בנשיאת יונק, אלא בהלכה קרובה, ואף הלשון שם קרובה ללשון משנתנו: "אל יילד איש בהמה ביום השבת". דוגמה זו מצטרפת לרמזים על זיקתן של הלכות כת מדבר יהודה לספרות חז"ל. ועל כך שהיה דפוס ספרותי מקובל ל'הלכות שבת'.

2 אבל מסעדים – אבל מותר לסייע לבהמה ללדת ביום טוב, כמו ששנינו בתוספתא ובתלמודים: "כיצד מסייעין את הבהמה ביום טוב? נופחין בחוטמו, ונותנין דד לתוך פיו, ואוחז בולד שלא יפול". בבבלי נאמרה הלכה זו בסתם, ולא נזכרו בה לא שבת ולא יום טוב, אבל בתוספתא ובירושלמי נאמר במפורש שמדובר ביום טוב, וכן פירש רבנו חננאל: "וקיימא לן דמסעדין ומרחמין. דתנינן: ביום טוב, אבל לא בשבת" קכח ע"ב, וכך כתבו הראב"ן ואחרים. ברם, המאירי פירש שמותר לסייע לבהמה בשבת, וכל שכן ביום טוב.

3 בתוספתא ובבבלי נאמר כבמשנתנו: "נופחין בחוטמו", ובירושלמי: "מביא יין ונופח לתוך חוטמו". נראה שנהגו לעשות כן גם לתינוק כדי לסייע לאשה בלידתה, כמתואר במדרש שמות: "פועה - שהיתה נופעת =נופחת יין בתינוק אחר אמה". ובהמשך התוספתא נאמר: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: מרחמין =גורמים לבהמה שתרחם על וולדה ותניקהו היינו בהמה טהורה ביום טוב", ונתפרש בירושלמי: "כיצד עושה? נותן גוש של מלח על רחמה, והיא רוצה להניק בנה" יו ע"ג; ובבבלי: "מביא בול של מלח, ומניח לה בתוך הרחם, כדי שתזכור צערה ותרחם עליו" קכח ע"ב. הירושלמי מדבר על בהמה סתם, ואילו התוספתא והבבלי מדברים על בהמה טהורה דווקא, והבבלי אף מנמק מדוע נזכרה רק בהמה טהורה.

4 מילדין את האשה בשבת – מותר לעשות בשבת כל דבר שהוא לצורך לידת האישה. וקורין לחכמה ממקום למקום – מותר להביא את החכמה, המיילדת, אף ממקום הנמצא מחוץ לתחום שבת. ובמשנת ראש השנה נאמר שמתחילה עדים שבאו להעיד מחוץ לתחום, לא היו רשאים לזוז ממקומם כל היום. ואף לא להתהלך בעיר, אך התקין רבן גמליאל הזקן "שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף החכמה הבאה לילד" פ"ב מ"ה. הביטוי המקראי ל'חכמה' הוא מילדת. הביטוי 'חכמות' מופיע לראשונה בפסוק בירמיהו "כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה" ירמיהו ט טז. בספרות הרומית האלה האחראית על מילדות ונבואה היא Carmenta קרמנטה. שמשמעו שיר משום שהחכמות 'רואות את הנולד' ואף נחשבו למומחיות בשירה, ושירת חיזוי.

5 ומחללין עליה את השבת – עושים כל דבר שהיולדת צריכה לו בשבת, אף אם הוא כרוך בחילול שבת, והבבלי מביא דוגמאות לכך: "דתנו רבנן: אם היתה צריכה לנר, חבירתה מדלקת לה את הנר. ואם היתה צריכה לשמן, חבירתה מביאה לה שמן ביד. ואם אינו ספק =מספיק ביד, מביאה בשערה. ואם אינו ספק בשערה, מביאה לה בכלי" קכח ע"ב. ובתלמוד הירושלמי: "שמואל אמר: עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז" טז ע"ג. מסוגיית הבבלי עולה שמחללים את השבת ליולדת לא רק בגלל פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש, אלא אף כדי שתתישב דעתה. ונעיר בדרך אגב שהדוגמאות להבאת שמן מלמדות על חיפוש דרכים למעט בחילול השבת אף כשהותר הדבר.

6 קושרים את הטיבור – את טבור הוולד, וחותכים אותו רק במוצאי שבת. רבי יוסה אומר: אף חותכים – בשבת. ושנינו בתוספתא: "רבי יוסה אומר: נוהגין היינו אף חותכין" פט"ו טז ה"ג. על משמעות המנהג בהלכה זו אנו למדים ממעשה מימי רבי המסופר בתלמוד הירושלמי. וזה לשונו: "כהדא. אמתיה דבר קפרא נפקא מיילדה בשבת. אתת ושאלת לרבי. אמר לה: אזלון ושאלון לחייתא. אמרה ליה: ליכא חייא. אמר לה: זילי עיבידי כמנהגיך. אמרה ליה: ליכא מנהג. אמר לה: איזלי חתיך כרבי יוסי" ירו', פי"ח ה"ג, יו ע"ג. כלומר: כמעשה הזה. שפחתו של בר קפרא עמדה ללדת בשבת. באה ושאלה את רבי. אמר לה: לכו ושאלו מיילדת. אמרה לו: אין מיילדת. אמר לה: לכי עשי כמנהגך. אמרה לו: אין מנהג. אמר לה: לכי וחתכי כרבי יוסי. ונאמר בהמשך התוספתא: "טומנין בשבת את השלייא כדי שלא יוצן הולד, כגון בספלי של שמן ובכסות ובקופה של תבן". ונתפרטו הדברים בתלמוד הבבלי, ונאמרו גם בירושלמי בסוף הפרק בלשון קצרה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים טומנות בספלים של שמן. בנות עשירים בספוגים של צמר. בנות עניין במוכין" בבלי, קכט ע"ב.

7 כל צורכי מילה עושין בשבת – בעדי נוסח רבים: "וכל". אם אנו מקיימים את הנוסח "צורכי מילה", יש להעדיף את "כל" הבא בכמה מעדי הנוסח, ואין זה אלא מעין פתיחה לפי"ט, הדן בצורכי המילה הנעשים בשבת, כמו שציין המאירי: "וכל צרכי מילה נעשים בשבת על דרך שיתבאר בפרק הבא", ומעין זה גם מפרשים אחרים. ואולם שני התלמודים העדיפו את הנוסח "צורכי חיה", וראו בו מעין סיכום להלכות יולדת בשבת שנפרטו קודם לכן במשנה. וזה לשון הירושלמי: "כיני מתניתא =כך היא המשנה: וכל צורכי חייה נעשין בשבת" יו ע"ג. ובבבלי נמסר בסוף פרקנו בשם רב: "כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת... מכאן שמיילדים את הולד... מכאן שחותכין הטיבור בשבת... מכאן שרוחצין הולד... מכאן שמולחין הולד בשבת... מכאן שמלפפין הולד בשבת" קכט ע"ב. נראה שאין מימרה זו של רב אלא פירוט לכלל שעמד לפניו במשנה: "וכל צורכי מילה עושין בשבת". זאת ועוד. המשנה הראשונה בפרק הבא עוסקת בהכנות שלפני המילה והמשנה השנייה פותחת בהיגד: "עושין כל צורכי מילה בשבת", ומה טעם לחזור על דבר שכבר נאמר?. מאידך גיסא, הלשון בראש הפרק הבא ניתן להתפרש יפה רק אם אנו גורסים במשנתנו "כל צורכי מילה".

8 מן הראוי להעיר ששאלת הגירסה 'כל' או 'וכל' אינה זהה לפרשה הפרשנית. מצינו הרבה פרקים ועניינים המתחילים בוו החיבור, ולעתים אותו זו באה להדגשה בלבד.